החלטה בתיק רע"א 25326-12-10

1.   המבקשת (הנתבעת בבימ"ש קמא) הגישה בר"ע על החלטתו של בימ"ש השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ישי קורן) ב- תא"ח 27123-03-10, שדחה בקשת המבקשת לבטל פסק דין שניתן כנגדה בהעדר התייצבות לדיון.

פסק הדין שהבקשה לביטולו נדחתה, הורה על פינוי המבקשת ממושכר שבבעלות המשיבה (התובעת בבימ"ש קמא), המשמש כחנות לממכר ירקות (להלן: " הנכס").

2.   בהחלטתו, קבע בימ"ש קמא, כי לא הוכחה בפניו הצדקה למחדל הדיוני של ב"כ המבקשת, דהיינו באיחור הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, וכי לא הוגשה בפניו בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסה"ד. באשר לשיקול של סיכויי הצלחת המבקשת בהגנתה מפני תביעת הפינוי אם פסה"ד יבוטל, הסתפק בימ"ש קמא בקביעה כי " לא שוכנעתי כי סיכויי ההגנה מצדיקים התעלמות מסדרי הדין".

3.    ב"כ המבקשת הפנה למצבו הרפואי של בא כוחה הקודם של המבקשת שהיה הסיבה לאי ההופעה ולאיחור הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק דין וטען כי השיקול העיקרי לקבלת הערעור הוא שלא ניתן לה יומה בבימ"ש קמא, וההזדמנות להוכיח כי הייתה דיירת מוגנת בנכס המשמש לפרנסתה. הוא ציין כי כבר בבימ"ש קמא המבקשת העלתה את טענתה בדבר היותה דיירת מוגנת מספר פעמים: הן במכתבו הראשון של ב"כ המבקשת לב"כ המשיבה לפני הגשת התביעה לבימ"ש קמא, הן בכתב ההגנה, והן בתגובת המבקשת לתגובת המשיבה לבקשתה לביטול פסק הדין.

לטענתו, המבקשת הצביעה על טענת הגנה אפשרית שאם תוכח יהיה בה כדי לשנות תוצאת פסה"ד, ועפ"י הפסיקה יש בכך להצדיק ביטולו של פסה"ד.

מאידך, תמצית טיעוני הצד שכנגד היא שהמבקשת אינה מצביעה על ראיות של ממש לטענת הדיירות המוגנת וכל מגמתה למשוך זמן ולקבל דמי פינוי.

4.   השיקולים בביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הם שניים: סיבת המחדל, וסיכויי ההצלחה של הצד המבקש את ביטול פסק הדין, בהליך שיתקיים אם יבוטל פסה"ד. בפסיקה נקבע כי השיקול העיקרי בביטול פסק הדין הוא סיכויי ההצלחה (ראו: רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), מיום 29.10.2000); ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 835 (1994); ע"א 89/76 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 82, פס' 5 (1977); י. סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 736-737; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 372 (מהדורה עשירית, 2009)).

בעניינינו אומנם נראה כי הוכחה סיבה רפואית לאי התייצבות ב"כ המבקשת לדיון, אך לא הוכחה סיבה לאי התייצבות המבקשת עצמה, ולא הוכחה הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ולהימנעות מהגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול.

אולם, בשל המשקל שנותנת הפסיקה לשיקול של סיכויי הצלחת ההליך, נקבע כי יש בו אף כדי לגבור על מחדלים דיוניים רשלניים של המבקש:

"אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט .

אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן.

במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת (ראה: ע"א 717/72 [3], בעמ' 799 , וכן: ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) [4])".

(ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פד"י לז(3) 431, 438).

5.   באשר לסיכויי ההצלחה בעניינינו, המבקשת לא הצליחה להראות סיכויי הצלחה גבוהים להגנתה מפני תביעת הפינוי. כל שטענה המבקשת בתצהיר התמיכה בבקשת רשות הערעור שהגישה ניתן לתמצת בשלושה ראשים עיקריים:

א.      היא מחזיקה בחנות במשך עשרות שנים כדיירת מוגנת.

ב.       הבעלים הקודם לא פנה אליה ישירות בדרישת פינוי.

ג.        המשיבה דרשה ממנה לפנות החנות לראשונה רק במסגרת התביעה שהוגשה בבימ"ש קמא בשנת 2010, וזאת למרות שהמשיבה רכשה הנכס מהבעלים הקודמים מספר שנים לפני הגשת התביעה בבימ"ש קמא.

בתצהיר שצירפה המבקשת לכתב הגנתה בבימ"ש קמא (בסע' 14), פרטה המבקשת יותר, וציינה כי שכרה יחד עם בעלה את הנכס מהבעלים הקודמים, בהסכם בע"פ שלפיו הם רשאים להישאר בנכס כל החיים. עוד ציינה המבקשת בתצהירה הנ"ל (בסע' 16-17) כי  גם אחרי שהמשיבה רכשה הנכס מהבעלים הקודמים, היא לא חתמה עם המבקשת על הסכם בכתב, והתנאים שנהגו קודם לכן נמשכו, לרבות התנאי שהמבקשת זכאית להישאר בנכס כל ימי חייה. מדי מספר חודשים שילמה המבקשת למשיבה במזומן בעבור הנכס (סע' 13). זאת ועוד, המשיבה ידעה שהמבקשת ודיירים נוספים בבניין שרכשה הם דיירים מוגנים ולפיכך שילמה המשיבה בעד רכישת הנכס מחיר מופחת (שם, בס' 23).